יהדות יוון

יהדות יוון היא אחת מהקהילות המפוארות והעתיקות ביותר בעולם. היהודים התיישבו ביוון עוד מהתקופה ההלניסטית. ביוון תועדו כ-80,000 יהודים לפני מלחמת העולם השנייה מתוכם 60,000 נספו בשואה. כיום ישנם ביוון כ-5,000 יהודים ומספר קטן מאוד של יהודים רומניוטים נותרו לכן ישנה חשיבות רבה לתיעוד של הקהילה היוונית הענפה שהייתה ביוון.

ההתיישבות היהודית הראשונה ביוון

הקשר בין יוונים ליהודים מחוץ ליוון החל לאחר גלות בבל 586-539 לפנה"ס. כאשר המלך הפרסי כורש התיר ליהודים לחזור למולדתם לאחר גלות בבל, הם פגשו יוונים בפעם הראשונה.

הנביא יחזקאל כתב על הסוחרים היוונים של יוון, איוניה, שסחרו בעבדים ועבדו עם ברונזה. ההיסטוריון היווני הרודוטוס הכיר את היהודים, שאותם כינה סורים פלסטינים, וכלל אותם ברשימת המשרתים בצי של המלך הפרסי חשיארש הראשון, בשמו היווני קסרקסס, כאשר פלש ליוון בשנת 480 לפנה"ס.

העימות המפורסם ביותר בין יוונים ליהודים היה מרד המכבים בשנים 167-164 לפנה"ס. המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי כפה על היהודים מנהגים דתיים יוונים וניסה להמיר את המקדש היהודי בירושלים למקדש לאל היווני זאוס.

במרד החשמונאים שהיה בראשות החשמונאי יהודה המכבי, הצליחו היהודים להביס את צבאות הסלאוקים וכבשו מחדש את המקדש. לאחר המרד עזבו יהודים מתיוונים רבים את יהודה ועברו למרכזים מסחריים הלניסטיים כמו אלכסנדריה ואנטיוכיה.

בשנים שלאחר המרד, בנו היהודים קהילות יהודיות בכרתים, רודוס, קוס, קורינתוס, סאמוס, דלוס, מקדוניה וגם באי קפריסין.

יהדות סלוניקי

הקהילה הגדולה והחשובה ביותר הייתה בעיר סלוניקי. הקהילה הייתה אמידה ולרוב היהודים היה נכסים ועסקים שונים. ב-1842 ועד 1884 היהודים היוו יותר מחצי מתושבי העיר סלוניקי. בשנת 1913 הקהילה היהודית בסלוניקי מנתה 61,439 יהודים. מכיוון שהיהודים היוו רוב, בשבתות וחגים יהודים נהגו להשבית את הנמלים.

במלחמת העולם השנייה הגרמנים נכנסו אל סלוניקי ב-9 באפריל 1941 וסגרו את כל העיתונים היהודיים בעיר.

ב-11 ביולי 1942, אירע דבר נוראי שכונה "השבת השחורה", בו הנאצים אספו כ-10,000 יהודים בכיכר החירות בעיר סלוניקי ותחת איומים עינו והשפילו אותם לעיני רוב. בחום קרני השמש ומול מחיאות כפיים וצחוק של אזרחים יוונים וגרמנים הורו על היהודים לבצע התעמלות תוך כדי כך שהם מוכים באכזריות.

זמן קצר לאחר מכן, נלקח רכושם של היהודים ונכפה עליהם לענוד טלאי צהוב שיסמן שהם יהודים. כ-7000 יהודים נשלחו למחנות כפייה וסלילת כבישים עבור הגרמנים בתנאי רעב קשים וכרבע מהם מתו מתשישות, רעב ומחלות.

ב-15 במרץ 1943 החלו לשלוח יהודים אל מחנה ההשמדה אושוויץ. כאשר הגיעו ליעד, רובם הומתו בצורה המונית באמצעות גז והשאר הובלו למשרפות, מתו מרעב ומחלות או בעינויים אכזריים.

יהדות אתונה

בעיר הבירה של יוון אתונה הייתה נוכחות של יהודים עוד מימי הביניים עד שנות 1800 לאחר מלחמת העצמאות היוונית, מצבם של היהודים הורע, הם נרצחו וחלקם מהם נסו על נפשם. לאחר מכן הייתה התיישבות יהודית בשנת 1834 שהבולטת מביניהם הייתה משפחת רוטשילד. לאחריה הגיעו משפחות נוספות כולל הגירה של יהודים מטורקיה.

באמצע מאה ה-19 הייתה כבר קהילה יהודית קטנה ומשגשגת בעיר. היהודים בעיר לא הרגישו בטוחים והיו נרדפים על ידי המקומיים.

במהלך 1840, חגיגות הפסחא באתונה כללו שריפה פולחנית של סמל מגן הדוד. בתקופה זו החלה רדיפות אנטישמיות אחר יהודים שכללו שריפת בתים, גזילת זכויותיהם ועוד. למרות כל זאת הקהילה היהודית המשיכה לגדול ולשגשג עד בשנת 1904 נבנה בית כנסת בעיר.

יהדות כיוס

באי כיוס תועדה לראשונה התיישבות יהודית בשנת 1048 ועל פי יוסף בן מתתיהו עוד במאה ה-3 לפנה"ס. באי נכחה קהילה של יהודים רומניוטים שלהם הייתה תרבות ושפה ייחודית יווניטיקה (או בשמה האחר יוונית-יהודית).

הרב יעקב בן אשר, מחבר ספר ההלכה "ארבע טורים", התגורר באי במשך מספר שנים עד שנפטר בשנת 1340 ונקבר בבית העלמין היהודי באי. המצבה של הרב ממוקמת למרגלות בית המדרש וקברו הפך למקום קדוש עבור היהודים המקומיים ובית הכנסת הסמוך נקרא על שמו.

לקהילה היהודית באי היו קשרים עם השלטון והם עסקו במסחר, יבוא ויצוא. באי הוקמו לאורך השנים מספר בתי כנסת שהראשון הוקם בשנת 1457.

ישנם מסמכים מהמאה ה-14 וה-15 המתעדים מסחר פעיל של יהודים באי שסחרו בכל דבר אפשרי. היהודים לקחו חלק פעיל בתעשיית המסטיק באי המעבדת את שרף עץ אלת המסטיק לשימושים שונים. היהודים הם אלו שמימנו מכיסם את ההפקה של עץ השרף והם אלו גם שמכרו זאת לקהילה המוסלמית שנכחה באי.

לאחר הכיבוש העות'מאני, מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי מספר היהודים באי צנח לעשרות בודדים עד שבשנות ה-60 לא נותרו יהודים כלל באי. שרידיו של בית הכנסת ובית העלמין היהודי עדיין נוכחים באי.

יהדות רודוס

באי רודוס הייתה תקופה שהייתה בה קהילה יהודית המונה 4,500 יהודים. יוסף בן מתתיהו הזכיר את יהודי רודוס עוד במאה ה-1 לספירה. מאוחר יותר תוארו היהודים כמגינים נוקבים על העיר המוקפת חומה נגד הטורקים בשנת 1480.

במהלך ארבע המאות הבאות, הקהילה גדלה כשבתי כנסת חדשים וישיבות נבנו ויהודים הפכו לאומנים וסוחרים. הקהילה שגשגה באופן לא פרופורציונלי לגודל האוכלוסייה הכללית. בשיאה בשנות העשרים, הקהילה היהודית הייתה שליש מכלל האוכלוסייה. עד שהחלו אירועי השואה בה נלקחו רוב יהודי העיר להשמדה במחנה אושוויץ ורק 151 יהודים הצליחו לשרוד.

יהדות קורפו

במאה ה-13 וה-14 החלו להגיע יהודים מיבשת יוון אל האי קורפו. תחת השלטון הביזנטי, היהודים באי היו נרדפים ומותקפים. מדי פעם נאלצו הרשויות לפרסם צווי הגנה כדי להגן עליהם מפני עוינות האוכלוסייה הכללית.

צו משנת 1387 אפשר מחדש את זכויותיהם הקודמות של היהודים בשלטון הביזנטי, אך בשנת 1406 נאסר עליהם לרכוש אדמות והורו לשאת תג מגן דוד שיזוהו כיהודים. הנשים היהודיות אולצו ללבוש רעלות צהובות.

השלטונות הוונציאנים הטילו לעתים קרובות מיסים כבדים על הקהילה היהודית במטרה לממן את המלחמות נגד הטורקים. מצד שני, היהודים נתנו לעיתים תרומות מרצון וסייעו בייצור החומות.

היהודים התגוררו תחילה בשני רחובות בין העיר העתיקה למבצר. כאשר אזור זה נכלל בביצורים החדשים חוסלו שני האזורים היהודיים והיהודים פוזרו לזמן מה ברחבי העיר, אך בשנת 1622 הם הוגבלו לגטו. למרות מגבלות אלה, הרשויות הוונציאניות היו ליברליות יותר כלפי יהודי קורפו מאשר כלפי יהודי ונציה עצמה.

במאה ה-16 היו בקורפו שני קהילות יהודיות, האחת של יהודים רומניוטים ששמרו על הטקס הביזנטי והאחרת היא של יהודים מאיטליה. שרר מתח בין שני הקהילות שכל אחת רצתה לשמר את מנהגיה. עם הזמן התרחבה הקהילה האיטלקית על ידי יהודים מאפוליה, גולי ספרד, מארנוס הפורטוגזים ואשכנזים, שאימצו בסופו של דבר את טקס הספרדים.

בין השנים 1662 - 1664 כל היהודים בקורפו קיבלו מעמד שווה. בשנת 1522 היו כ-200 בעלי בית יהודים; בשנת 1558, בערך 400 ובשנת 1663 כבר היו 500.

בשנת 1891, כאשר האוכלוסייה היהודית המונה 5,000 נפשות עדיין חיה ברובע משלהם, עלילת דם גרמה לסערה באי וברחבי יוון והביאה להגירה רחבה כאשר נמצא בחצר בית של אחד היהודים באי גופה ערופת ראש של נערה. זו הייתה נערה יהודייה אך התושבים העלילו כי זו הייתה נערה נוצרייה. הקהילה הנוצרית באי סערה ונמשכו מהומות אלימות במשך חודש שלם בהם נהרגו 22 יהודים ורק בזכות התערבות הבישוף הופסקו ונמנע פוגרום גדול ביהודי האי. לאחר מהומות אלו, היגרו כ-5,000 מתושבי האי אל איטליה ומצרים.

בשנת 1923 התגוררו באי כ-3,000 יהודים, רובם בעלי מלאכה קטנים שנאבקו לפרנסתם. בעיירה קורפו היו ארבעה בתי כנסת שכולם הלכו לפי הנוסח הספרדי. הגרמנים כבשו את האי ב-27 לספטמבר 1943. ב-14 ביוני 1944 גורשו 1,800 יהודים לאושוויץ. עד 1948 הצטמצם מספר היהודים בקורפו ל-170 ובשנת 1968 הגיע מספרם ל-92.

בתחילת המאה ה-21 נשארו עשרות יהודים בודדים באי ובית כנסת אחד בלבד.

מוזיאונים ובתי כנסת ביוון

ביוון קיימים מספר בתי כנסת עתיקים ברחבי היבשת והאיים היוונים ביניהם כרתים, רודוס, קורפו ויואנינה. נמצאו גם עדויות ושרידים לבית כנסת עתיקים באיים אגינה ו-דלוס. באי כרתים בעיר חאניה ישנו בית כנסת עתיק בשם "עץ חיים" ששופץ ושוחזר ומשמש כיום כמרכז תרבותי.

ישנם גם מוזיאונים יהודים המציגים את ההיסטוריה היהודית של יוון שהגדול ביניהם הוא המוזיאון היהודי של יוון באתונה שמחזיק בתיעוד של מסמכים, תמונות וארכיונים שונים ותיעוד על אירועי השואה כולל תוכניות לימוד והעשרה לסטודנטים וגם למורים ומרצים.

היהודים ביוון כיום

על פי הערכה דמוגרפית, מעריכים כי ביוון יש כיום כ-5,000 יהודים שרובם חיים בעיר הבירה אתונה, בסלוניקי והשאר בערים ואיים אחרים ביוון. מקהילה גדולה וענפה כל כך שהיוותה את רוב האוכלוסייה בעבר, התמעטו היהודים ביוון למיעוט וכל זאת עקב אירועי האנטישמיות והשואה. לכן, יש חשיבות רבה בשימור הקהילה היהודית ביוון והמלחמה באנטישמיות שקיימת לצערנו עד היום.

בשנים האחרונות שמענו על גל תקיפות ופגיעות באתרי יהדות ברחבי יוון על רקע אנטישמי בה יהודים מקומיים הרגישו נרדפים ומופלים. יש לפעול על מנת לעצור תופעה זו ולהילחם בה. יוסי אהרון, הבעלים והמייסד של אתר העולם היווני פועל להעלאת המודעות למלחמה באנטישמיות ולשיתוף פעולה, עידוד וחיזוק עסקיהם של הקהילה היהודית ביוון.